על דף אחד ביריעה אחת. כמו שמתבאר והולך דאם חבר שני עורות וכתב דף אחד עליהם אפ״ה פסול.

ועושה לה ריוח וכו׳. מנחות דף ל״א כמלא אטבא דספרי ורש״י ז״ל פירש באופן אחר והרא״ש והגאונים כתבו כדברי רבינו עיין עליהם.

ואם כתבה וכו׳. שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה ובלבד שלא יעשנה כזנב וכתב מרן הקדוש דרבינו מפרש דהכי קאמר בין בשעשאה שתים ושלש דפים כשרה כאלו לא עשאה אלא דף אחד וכו׳ ע״כ ולפ״ז קצת קשה לישנא דואחת דקאמר דהו״ל לומר כאחת ומאי דאיכא לדיוקי טובא בהא דלעיל מהך מימרא אמרינן התם אמר ר׳ זעירי אמר רב חננאל אמר רב מזוזה שכתבה שתים שתים כשרה איבעיא להו שתים שלש ואחת מהו אמר רב נחמן בר יצחק כל שכן שעשאה כשירה מתיבי עשאה כשירה או שירה כמותה פסולה כי תניא ההיא בס״ת אתמר נמי וכו׳ ופי׳ רש״י ז״ל שתים שתים שטות קצרות שטה שטה בת שתי תיבות שתים בזו ושלש בזו ואחת בזו מאי כ״ש דכשרה שעשאה כשירה דאז ישיר משה ששיטה אחת ארוכה ושיטה אחת קצרה שאין ממלא כל השיטה או שירה כמותה שכתב השירה כשאר התיבות אריח על גבי אריח שתים שלש ואחת היינו כשירה וכו׳ ע״כ ולדעת רבינו מוכרח שיפרש שתים שתים דקאמר רב שתי דפים דעליה קאי אתמר נמי ואם כן לפירושו דואחת ר״ל כאלו לא עשאה אלא דף אחד היכי בעי הבעיין ואחת מהו דואחת ר״ל כאלו ומאי בעי והו״ל למימר שתים שלש מהו ותו דקאי אמימרא דרב דהוא לא הזכיר אחת אלא כשרה סתם קאמר איך שיהיה ותו דמאי בעי כבר אמר רב דשתים כשרה הו״ל למבעי שלש מהו ותו דלפ״ז מאי משני כ״ש שעשאה כשירה ואיך שייך שירה בדפים דשירה היינו אריח על גבי אריח או לבינה ע״ג אריח ומה גם דס״ל דכתב המזוזה בשנים או שלש דפים והיינו ודאי שהדפים שנים א״כ איך שייך בהו שירה. ולזה היה אפשר בדוחק דשירה זו היינו אריח על גבי אריח כשירת האזינו וה״נ כשהם בב׳ דפים דמי לשירת האזינו וניחא נמי קצת שהשמיט רבינו דין זה דכתבה כשירה כשרה דהויא הלכתא כדמשמע התם וכמ״ש מדברי התוספות שם די״ל דבכלל דין זה הוא ומהתימה על המפרשים שלא נתעוררו בכל זה וצ״ע.

כתבה שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה. משמע דבכל גווני קאמר שאפילו אם הקדים פרשת והיה אם שמע והניח חלק למעלה כדי לכתוב אחר כך פרשת שמע דאחר הכתיבה נראית כתובה כדינה אפילו הכי פסולה מטעם הקדימה והכי מוכח נמי ממ״ש מרן פ״א הל׳ ט״ז על מ״ש רבינו דבמזוזה ותפילין אין תולין וכו׳ כתב ז״ל דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואינו מחלק בין פרשיות ובין תיבות לאותיות ע״כ. הרי שדימה מזוזה לתפילין בהדי הדדי וכי היכי דבתפילין פשיטא לן דדבר זה הוי שלא כסדרן הוא הדין במזוזה דאין לך שלא כסדרן גדול מזה כמבואר בדברי רבינו פ״ג דין ו׳ וז״ל תפלה של יד כותבם בארבע דפי׳ בעור אחד ארוך כס״ת על סדורן בתורה כגון זה וכו׳ ע״כ הרי דקפיד שיכתוב אותם על סדורן בתורה דהיינו שמע תחילה ואחריה והיה אם שמוע. אכן ראיתי להרב גינת וורדים או״ח כלל ב׳ סימן ד׳ שהאריך בענין זה והזכיר דברי רבינו ומרן ז״ל דפרק א׳ הנזכר וכתב זכרונו לברכה דכדי להסכים דברי הרמב״ם עם דברי התלמוד צ״ל דלא קפיד הרמב״ם רק שהפרשה עצמה שתהיה כתובה כסדרן ולפיכך אפילו שכח אות אחת אין לה תקנה לתלותה אחר כך דהויא לה הפרשה עצמה כתובה שלא כסדרה וזה כשיטת התוספות וכו׳ ע״כ. ותמיהני על פה קדוש שנראה מדבריו להדיא שאין פיסול בקדימת הפרשה מזו לזו ולהכי פירש דברי מרן שבפ״א שהכוונה לסדר הפרשיות שכתב ז״ל היינו לסדר הפרשה מצד עצמה ולהכי כתב ז״ל ולפיכך אפילו שכח אות אחת וכו׳ כלומר שזאת היא הקפידא דוקא ואיך נעלם מעיני כבודו לשון זה שכתב רבינו בפרקין ומ״ש פ״ג כנזכר עד שמצאה ידו ז״ל לפרש דברי רבינו כן.
ולפי שכל עצמו של הרב ז״ל לא בא לכלל זה הלחץ כי אם מכח הסוגיא דפרק הקומץ דף ל״ב מוכרח אני להביא הסוגיא כדי לברר הדברים וזה דאיתא התם רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ומאי פתוחות דקאמר רבי שמעון בן אלעזר אף פתוחות לימא מסייע ליה כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות דילמא להשלים ע״כ וכתבו התוספות ד״ה דלמא להשלים פירש בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס״ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי פ״ק דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ועוד יש לפרש להשלים כגון דפרשת שמע בסוף עמוד והוסיף פרשת והיה אם שמע בגיליון שלמטה או פרשת והיה אם שמע בתחילת עמוד והוסיף שמע בגיליון שלמעלה ע״כ. ומבואר הדבר שמ״ש הרב דכדי להסכים דברי הרמב״ם עם דברי הש״ס וכו׳ דנראה דפשט דברי רבינו הם הפך הש״ס אינו אלא על פי דברי התוספות שפירשו דילמא להשלים דרוצה לומר בשני פנים או דפרשת שמע למטה והוסיף והיה אם שמע למטה הימינה או שפרשת והיה אם שמע למעלה והוסיף לה פרשת שמע למעלה הימינה ומי מפיס שרבינו יסבור כן ממש (הרי מלבד שיש לנו עוד פי׳ רש״י ז״ל אכתי) אפי׳ אם יפרש רבינו כפי׳ התוס׳ אין הכרח לחלוקא שניה שכתבו ז״ל ודילמא להשלים דקאמר הש״ס יש לפרש דר״ל החלוקא ראשונה דהיינו שפרשת שמע היתה כתובה בספר תורה בסוף העמוד ואם לאו משום דאין מורידין היה מותר להשלים ולכתוב מזוזה אחת על ידי שיכתוב פרשת והיה אם שמע למטה הימנה והיינו להשלים דקאמר וגם התוס׳ עצמם מילי מילי קאמרי כמבואר וכיון שכן איך נאמר בהנחה דאם רבינו לא יפרש כדברי התוספות ז״ל הויא הש״ס תיובתיה מלבד דלפי האמת אין זה כי אם דרך דחיה בש״ס והתוספות עצמם לא כתבו כן אלא להסביר הדילמא להשלים דקאמר ודו״ק.
וגם במה שהרחיק הרב ז״ל דעת רבינו מסברת רש״י ז״ל היה מקום להאריך ולזווגם היטב אמנם אין צורך כיון שכבר מצאנו מקום שפיר לדברי רבינו זלה״ה ועיין להפרישה יו״ד סימן פר״ח שהכריח לסברת הטור שכתב קרוב ללשון רבינו ממ״ש הרב ב״י שם דהיינו טעמא דפסולה משום דתנן כתבן שלא כסדרן פסולה וכן כתב בסמוך הטעם דתלויין פסולין במזוזה משום שהושוו לתפילין בזה והיינו כמ״ש לדעת רבינו הרי דגם הטור והרב ב״י והפרישה ס״ל דאף אם כתב והיה אם שמע תחלה ואחר כך למעלה הימינה כתב פרשת שמע הוי שכתבם שלא כסדר שהם כתובים בתורה ופסולה לפי שהושוו לתפילין לענין זה ודו״ק.

כתבה בשני עורות וכו׳. כתב מרן ז״ל בהקומץ דף ל״ג אמר רב יהודה וכו׳ ע״כ וכן הובא בירושלמי להדיא ועיין להתוספות שם ובדף ל״ב ד״ה דילמא להשלים וכו׳.

לפי שאין מורידין וכו׳. שם דף ל״ב ע״א וכתבו התוס׳ ד״ה הא מורידין וכו׳ וא״ת דילמא במשרטטי וי״ל דלא היו רגילין לשרטט ס״ת ותפילין כיון דלא בעו שירטוט כדאמרינן בירושלמי פ״ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ע״כ. ומזה קצת קשה למ״ש הרב מג״א סימן ל״ב בשם הרב ב״י דזה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו דוקא כשעושה אותו דרך חומרא אבל אם משרטט כדי לכתוב ביושר שרי לגמרי ואם איתא אכתי קיימא לה קושיית התוספות דאימא דהכא במאי עסקינן במשרטטי בכי הא דההיא דירושלמי היינו בעושה אותו דרך חומרא וכו׳ וי״ל דמ״מ בזמן התלמוד כולם היו בקיאים ויודעים לכתוב ביושר ולא היו צריכים שירטוט כלל והיינו מ״ש התוספות שלא היו רגילים וכו׳ א״כ לא היה נמצא שום ס״ת ותפילין משורטט לדעת התוס׳ ז״ל. וחילוק זה שבירושלמי כמ״ש הרב מג״א הובא גם כן בתוספות פ״ק דגיטין דף ו׳ עיי״ש. ובאותו דיבור הכריחו ז״ל דתפילין וס״ת לא בעו שירטוט ומ״ש מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה ר״ל כמזוזה ודלא כרש״י שפירש כאמיתה של תורה דהיינו ס״ת וראיתי בשלטי הגבורים שהקשה על הסמ״ג שבעשין כ״ה הלכות ס״ת משמע דס״ל כדעת רש״י ובהלכות מגילה כתב להדיא דכאמיתה של תורה זו היא מזוזה והניחו בצ״ע ע״כ ואפשר דלעולם ס״ל דהיינו מזוזה וכמ״ש בהלכות מגילה וכן מוכח מדברי הרא״ם שם ומ״ש בהלכות ס״ת אינו אלא להביא כל הדעות אמנם דעתו ז״ל מסכמת כרבינו יונה ותדע דכתב בשם ר״י דלא מצינו חומר בס״ת יותר מתפילין לענין שירטוט ואי ס״ל כרש״י ז״ל הו״ל לתרץ קושיא זו נראה לענ״ד ודו״ק.

ומצוה לעשות וכו׳. מבואר שם דלכתחילה מצוה בסתומות.

לפי שאינה סמוכה וכו׳. אף דבתפילין אין הדין כן כמ״ש רבינו בריש פרק ב׳ י״ל דשאני תפילין דאיכא פרשת קדש והיה כי יביאך דהוו סמוכות בתורה בסוף פרשת בא ואם היינו מכשירין והיה אם שמוע מפני שאינה סמוכה יבואו לטעות ולהכשיר גם בפרשיות הראשונות שהם סמוכות ולכך לא רצו לחלק בהם ופסלו בכולן וכן למדתי מדברי מהרש״ל בתשובה סימן ל״ז עיין עליו שהאריך בענין זה ועיין טעמים אחרים להרב גינת וורדים כלל ב׳ סימן ד׳.

וצריך ליזהר בתגין. שם דף כ״ט אמר רבא ז׳ אותיות צריכות ג׳ זיונין ואלו הן שעטנ״ז ג״ץ ורבינו כתב לקמן ואם לא עשה תגין או שהוסיף או גרע לא פסל נראה דס״ל דלאו לעיכובא איתמר וכ״כ מרן ז״ל.

ואם כתבה שלא בשירטוט וכו׳. הכל שם דף ל״ב ובפ״א הל׳ י״ב הכשיר רבינו התפילין בלא שירטוט מפני שהם מחופים וצריך לומר דמזוזה אע״פ שיש להניחה בשפופרת כמ״ש הל׳ ו׳ אין זה לעיכובא כמו חיפוי התפילין ותפירתן (ועיין מ״ש שם בע״ה) אי נמי י״ל משום דמזוזה נבדקת פעמים בשבוע כמ״ש לקמן הל׳ ט׳ משא״כ בתפילין כמ״ש סוף פ״ב.

כנגד הריוח. וכ״כ הטור יו״ד סי׳ פר״ח בשם הרא״ש ז״ל והזוהר הקדוש כתב לכתבו כנגד תיבת והיה שבפנים והביאו מרן ז״ל וכתב עוד הטור ז״ל שם שנוהגים באשכנז וצרפת לכתוב מבחוץ כנגד ה׳ אלהינו ה׳ שם של י״ד אותיות הסמוכות לאותיות של ה׳ אלהינו ה׳ באלפא ביתא והם כוזו במוכסז כוזו ע״כ וכתב הפרישה ז״ל שם ויהפוך אותיות אלו מכתיבת המזוזה כדי שיגיע כל אות נגד כל אות שמתחלף באלפא ביתא ע״כ וכל זה נראה שאינו מנגד רבינו ז״ל שהרי כתב ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ משמע דכל שהוא מבחוץ שפיר דמי דכל הקפידא אינה אלא שלא יוסיף שום דבר מבפנים ודלא כרא״מ ז״ל שהביא הגהות מיימוניות אשר כתב צורת המזוזה וחותמות ושמות מלאכים אף שכתב שאין בהם לא עיכוב ולא מצוה אך תוספת שמירה וכן בסדר עולם של רבינו שמחה כתב ג׳ פסוקים תחת המזוזה ה׳ ישמרך וכו׳ ע״כ והסכמת כל הפוסקים שלא לכתוב ולא להוסיף שום דבר מבפנים וכדברי רבינו ופוק חזי מאי עמא דבר.

אבל אלו שכותבים וכו׳. אף דמהגמ׳ משמע דהמזוזה עצמה היא כדי שתשמור הבית וכדאמר רב הונא שם מ״מ אין לנו לכוין לזה אלא לקיים מצות הבורא יתברך וממילא נמשך שתשתמר הבית וכ״כ מרן ז״ל עיין עליו ועיין במ״ש רש״י שם דף ל״ב גבי תלאה במקל וכו׳.

ומצוה לכתוב על הארץ וכו׳. שם דף ל״א וכתבו ז״ל הטעם דשיטה שלפניה מסיימת השמים ורחוקה מהתחלת שיטה אחרונה דכתיב שם על הארץ והוא רמז כי היכי דמרחקי שמים מארץ כן ירבו ימיכם וימי בניכם.

בין באמצע שיטה. בגמרא אינו כן ואולי שט״ס הוא או שכך היתה גירסת רבינו בש״ס מרן ז״ל והטור ז״ל ביו״ד סי׳ פר״ח כתב בשם רבינו סתם על הארץ בראש שיטה אחרונה וכו׳ וכן הזכיר הרב ב״י שם אם כן נראה שהדבר תלוי בנוסחאות בדברי רבינו.

כשכופלין וכו׳. שם אמר רבי חלבו חזינא ליה לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע ופי׳ רש״י לאחר שנכתבה כופלה מצד שמאל לצד ימין כשהניחה בדלת והיינו מאחד כלפי שמע שראש השורה שמע וסופה אחד והתחיל לכופלה מאחד וכיפל ובא עד שמע ע״כ משמע מדבריו דתיבת אחד נכתבת במזוזה בסוף השיטה וכן היא דעת הנמוקי יוסף על הרי״ף הלכות מזוזה וז״ל דכריך לה וכו׳ והיינו מאחד כלפי שמע שראש השיטה שמע וסופה אחד ומתחיל וכופלה מאחד ומקפל ובא עד שמע ע״כ והוא תימה דהרי״ף גופיה לעיל מינה סידר הראשי שורות של מזוזה ושורה שניה השם הרי דעל כרחין תיבת את היא בסוף השיטה ולא תיבת אחד ואם כן מי הכריחו ז״ל לפרש הדברים כפשוטן הוה מצי לפרש דמאי דנקט תיבת אחד היינו משום דהוי סוף הפסוק וגם באמת היא קרובה לסוף השיטה ממש וכן ראיתי להמרדכי שהביא הרב ב״י ז״ל שם שתמה כפי דברי הש״ס על הסופרין שאין עושים כן וכתב דשמא הגמרא לאו דוקא נקט אלא שמשמיענו דלתחלתה נגללת ע״כ. הגם שאני הצעיר תמיה עליו ז״ל דלמה תמה על הסופרין ולא תמה על הרי״ף והרא״ש ורבינו בסידור הראשי שורות כמבואר אשר לדעתם ז״ל צ״ל כמ״ש או שדברי רבי חלבו אינן לעיכובא והעיקר כאשר כתבנו בראשונה והכי מסתברא ובקצת דוחק יש לכוין גם דברי רש״י והנמוקי יוסף ז״ל לפי האמור ודו״ק.

ואחר שגוללה וכו׳. כן נלמד מדברי הרי״ף ז״ל וכ״כ הטור והרב ב״י יו״ד סי׳ פר״ט ובספר הזכרונות דף ס״ב הביאו הרב כנסת הגדולה שם חקר אי בעינן לעיכובא בשפופרת של קנה או אפילו יניחנה כמות שהיא די ובסוף דבריו כתב ויש ליזהר בדבר שלא לקבוע מזוזה וכו׳ עד שיניחנה בתחלה לתוך קנה כמנהג.

מברך תחילה. והרב ש״ך יו״ד סי׳ פר״ט בשם הפרישה ז״ל כתב דהא דאין מברכים שהחיינו משום דאינו בא מזמן לזמן ושאני טלית ובגד וכו׳ שהוא משום שמחה ובמזוזה אינו מברך על שזיכהו השי״ת בבית אלא על מצות קביעת מזוזה ע״כ אמנם דעת רבינו בסוף הלכות ברכות לברך שהחיינו בשעה שמניח המזוזה דומיא דציצית ותפילין ומעקה משום דהוו דבר הקנוי לו וכו׳ וכ״כ הגהות אשר״י ז״ל.

ואינו מברך בשעת כתיבתה. שכל מצוה שאין בעשייתה גמר המצוה אינו מברך אלא בשעת גמרה של מצוה דומיא דשופר וסוכה ולולב וכמבואר בדברי רבינו פי״א דהלכות ברכות ועיין נוסח ברכה מחודשת להרב מגן אברהם או״ח סי׳ י״ט הביאו הרב בני חיי יו״ד שם.

תלאה במקל וכו׳. שם דף ל״ב אמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ״ט בשעריך בעינן תניא נמי הכי תלאה במקל או שהניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה של בית מונבז המלך היו עושים בפונדקותיהם כן זכר למזוזה ופי׳ רש״י סכנה מן המזיקין שאין הבית משתמר בה עד שיניחנה כהלכתה. והתוספות ז״ל הקשו עליו דאם כן הוה ליה לומר וכל העשויה שלא כהלכתה וכו׳ ופירשו ז״ל דתלאה במקל נוקף בה ראשו דלאו אדעתיה וכן אחורי הדלת רגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו וכו׳ ע״כ והחילוק ביניהם הוא מבואר דלפי׳ רש״י ז״ל אין כאן כי אם שחיסר המצוה ולפירוש התוספות מלבד שלא קיים המצוה חל עליו חובת ביעור להוציאה משם דחמירא סכנתא מאיסורא וחייב כל אדם להסיר את נזקו דומיא דסולם רעוע וכיוצא ורבינו שכתב לא עשה כלום משמע שהוא מפרש כפי׳ רש״י ז״ל ויש לו ראיה מההיא דפרק שואל שכתבו התוספות עצמם שם. וראיתי להטור ז״ל סי׳ פר״ט שכתב בדין תלאה במקל שהיא פסולה כמימרא דשמואל ובדין הניחה אחורי הדלת כתב אין זו מצותה כלומר דאינו לעיכובא עיי״ש וכתב הרב ב״ח שם דלדידיה צ״ל דמפרש כפי׳ התוספות דלא הוי משום מזיקין אלא משום סכנה גרידא ומפרש לה דעל כל פנים יצא ידי חובתו ע״כ וקשיא לי עלה מדקתני בברייתא סכנה ואין בה מצוה דאם איתא ליתני סכנה גרידא מאי אין בה מצוה ותו דכיון דבברייתא תני תרתי משמע דשניהם שוים בדין ואיך נפסוק בחדא לעיכובא ובחדא לא. תו קשה לי לשיטה זו מההיא דפ״ק דיומא דף י״א דשערי מחוזא לא הוו בהם מזוזות מפני הסכנה ומייתי עלה עובדא דארטבון שהיה בודק מזוזות בשווקים ונסתכן מפני גזרת המלכות וכו׳ ופריך דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ומתרץ היכא דשכיח היזיקא שאני משמע דכי אמרינן משום סכנה אסור לעשותו דאין לסמוך על הנס והוא פטור לגמרי ואיך כתב הטור אין זה מצותה ואינו לעיכובא כיון דאסור לעשותו משום סכנה כפי מ״ש הרב ב״ח ז״ל ואיך שיהיה כבר הסכים הרב ב״י שם לדברי רבינו והביא לו סמוכות מההיא דהעושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה דהיינו לומר שלא קיים מצות תפילין כלל דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני וכו׳ ע״כ ועיין להרב לחם חמודות סימן ט״ז.

חפר וכו׳. שם אמר רב יהודה אמר רב עשאה כמין נגר פסולה איני והא וכו׳ לא קשיא הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאיסתוירא ופי׳ רש״י סיכתא יתד דהיינו שהיא מונחת שוכבת בסף אז היא פסולה איסתוירא זקופה אז היא כשרה. והתוספות בשם ר״ת שם נחלקו עליו ופירשו בהיפך דשוכבת כשרה וזקופה היא פסולה. והרב ב״י סי׳ פר״ט כתב דדעת רבינו כפי׳ רש״י ולכך בעינן שהמזוזה תהיה זקופה ועומדת בסף וכן פסק בשלחנו הטהור שם ושיכוין שיהא שמע דהיינו סוף הגלילה לצד חוץ ע״פ הירושלמי שהביא הרא״ש צריך שיהא שמע רואה פני הפתח וכו׳ ורמ״א ז״ל כתב שם בשם הטור והגהות מיימוני ומהרי״ל ותרומת הדשן ז״ל דהמדקדקים יוצאים ידי כולם ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון וכן ראוי לנהוג וכו׳ ע״כ וכן נוהגים בכל מקומותינו ונזהרין שראש המזוזה תהיה לצד הפתח ע״פ הירושלמי הנ״ל. ודע שהרב הלבוש נתן טעם לדין זה והרב מעדני מלך ז״ל סימן ט׳ חלק עליו דאין לתת טעם לזה שבודאי שמרע״ה קבל מסיני דרך עמידתה של מזוזה ככל חקת התורה ומצותיה והוא מסרה ליהושע וכו׳ ואם אנו אין לנו טעם ולא פירוש אין בכך כלום עיי״ש.

העמיק וכו׳. שם דרש רב יוסף בריה דרב משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה ופי׳ רש״י העמיק החור טפח וקבע בו המזוזה פסולה ע״כ וכתב מרן ז״ל כלומר והוה ליה תעשה ולא מן העשוי ע״כ ודברים תמוהים הן דמאין הוציא זה ואיך שייך כאן תעשה ולא מן העשוי ומצאתי להרב ב״ח שם שכתב דטעות סופר הוא וכתב הוא ז״ל הטעם משום דכתיב בשעריך פירוש מקום סגירת השער וכל שהיא עמוקה טפח לאו בשעריך מקרי ופסולה ע״כ. וכדבריו נראה דבמרן ז״ל הוא ט״ס שהרי הרי״ף והרא״ש הביאו הדין בסתם ולא פירשו בו טעם זה גם בב״י שם הביא הדין ולא הזכיר טעם זה ובאמת נראה דאין לו קיום והעמדה כלל. אמנם בעיקר הטעם שכתב הרב ב״ח ז״ל נראה לענ״ד עוד טעם פשוט משום דכתיב על מזוזת ביתך ואם העמיק בה טפח אין זה על אלא תוך וכן זכיתי ומצאתי להרב הלבוש ז״ל שם.

חתך קנה וכו׳. שם תנא העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה אמר רבי אחא בריה דרבא לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניח אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ופי׳ רש״י מלבן של קנים שלא מצא מזוזות עץ ועשה צורת פתח של קנים מלבן מזוזה סף ע״כ. וכתב המעדני מלך בשם רבי מרדכי יפה ז״ל שם כלומר שזה דומה לתעשה ולא מן העשוי הנאמר גבי סוכה דהכא נמי כתיב וכתבתם על מזוזות ביתך דמשמע שתקבעם על המזוזה כשהוא שקוע בבנין של ביתך ולא שתקבעם במזוזה ואחר כך תשקע המזוזה לבנין ביתך שאין זה כמשמעו של וכתבתם וכו׳ ע״כ והרב בעל קרית ספר כתב דילפינן מציצית דכתיב תעשה ודרשינן ולא מן העשוי ונראה דהיא מדרבנן דבמאי יליף לא גזרה שוה איתא ולא היקשא איתא ע״כ ובעיקר דין המלבן נחלקו התוס׳ על רש״י ז״ל ופירשו בו פי׳ אחר עיין עליהם.

מזוזת היחיד וכו׳. יומא דף י״א מזוזת היחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל ופי׳ רש״י נבדקת שמא נרקבה או נגנבה ושל רבים שערי חצירות ומדינות ועיירות פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי ע״כ ורבינו נתן טעם שמא נקרעה או נמחקה וכו׳ דאילו משום חשש גנבה כמ״ש רש״י הא קחזו לה ובקל יודע הדבר לכל. והרב ב״ח ז״ל כתב דבית שיש בו הרבה בעלי בתים ועושים ביחד מזוזה אחת פתח הסמוך לרשות הרבים נקראת של יחיד דאין נקרא של רבים אלא שערי חצירות ומדינות ועיירות והכי משמע מפי׳ רש״י ע״כ והיינו ממ״ש רש״י דשל רבים הוי שערי חצירות ומדינות ועיירות אמנם איני רואה הכרח חותך לזה חדא דלמא לא נדון זה כמו שערי חצירות דנראה דהיא היא דגם החצר יש בו הרבה שכנים ותו דכיון דתלי טעמא דכל דבר שהוא של רבים אין להטריח וכו׳ מעתה זיל בתר טעמא ומכל מקום מנקט לחומרא עדיף.

הכל חייבים וכו׳. משנה בברכות דף כ׳ ופריך בגמרא ובמזוזה פשיטא ומתרץ מהו דתימא הואיל ואיתקש לתלמוד תורה קמ״ל ופי׳ רש״י קמ״ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי בתמיה ע״כ והכי איתא בפ״ב דקידושין דף ל״ד ובפ״ק דיומא ועיין בזה להפרישה יו״ד סי׳ רצ״א.

השוכר בית וכו׳. מנחות דף מ״ד תניא נמי הכי הדר בפונדקי ארץ ישראל והשוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב אבל השוכר בית בא״י עושה מזוזה לאלתר משום ישוב א״י ופי׳ רש״י פטור שמא יחזור בו משום ישוב א״י דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפילו יוצא ממנה וכו׳ הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאינה מזומנת במזוזה ונמצא א״י מיושבת ע״כ והרב מנוח ז״ל הביאו הרב בית יוסף סוף סי׳ רפ״ו כתב הטעם בשוכר בית בחו״ל דפטור כל שלשים יום משום דמזוזה חובת הדר ופחות משלשים יום הוי דירת עראי ולא מחייב ע״כ. וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף סוף הלכות מזוזה ומדברי התוספות שם ד״ה טלית וכו׳ ושם כתבו ז״ל דאפילו אחר ל׳ יום אינו חייב אלא מדרבנן עיי״ש (ושואל דינו כשוכר וכ״כ הרב ב״י שם) ובשוכר בית מגוי כתב הגהות מיימוני שהוא פטור אפילו אחר ל׳ יום אמנם הטור ס״ל דחייב וכן הביא הרב ב״י משם הירושלמי להדיא ועיין בספר לחם חמודות סוף הלכות מזוזה.

המשכיר וכו׳. מציעא דף ק״א מזוזה חובת הדר היא ופי׳ רש״י דדרשינן ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה ע״כ ומבואר גם כן שם דגם מקום המזוזה דהיינו הנקב שעושים בסף או הקנה שתולין בה המזוזה השוכר חייב והיינו מ״ש רבינו ולקבוע אותה וכו׳ וכן פסקו הפוסקים ז״ל והפרישה ז״ל סוף סי׳ רצ״א כתב דאפילו שכרו על מנת שיהא בו מזוזה משום דניחא ליה לאניש דעביד מצוה בין בגופיה בין בממוניה רבינו מנוח (והובא בהרב ב״י שם) ואע״ג שחוזר מהשכירות מחמת זה ואומר בהדיא שאינו רוצה לעשות המצוה מ״מ אמרינן בודאי שחוזר מטעם אחר אלא שתולה הטעם מכח המזוזה וכו׳ ע״כ.

וכשהוא יוצא וכו׳. שם בברייתא דף ק״ב וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו וכתבו התוספות ז״ל אע״ג דאמר שמואל דמטילין ציצית מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באים בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותם שידורו בבית ע״כ ולפי זה הבא לדור בבית אחריו חייב לשלם לראשון דמי המזוזה וכ״כ הרב מנוח וב״י ב״ח. אמנם הנמוקי יוסף בסוף הלכות ספר תורה חילק בדבר בשם רב אחא משבחא ז״ל דהני מילי בדלא קבע לאלתר בבית אחר אבל אם קבעא לאלתר בבית אחר מותר ליטלה כדאמרינן מטילין ציצית מבגד לבגד וצ״ע ע״כ. ואנו אין לנו אלא דברי הרי״ף והרא״ש והתוספות ורבינו ז״ל שלא חילקו בדבר ואסור ליטלה בכל גווני וגם הרב נראה שלא החליט הדין שהרי כתב וצ״ע ועיין בלחם חמודות שם ועיין מה שאכתוב פ״א דציצית הל׳ י״ג בס״ד. ולפי האמור מתבאר והולך דפיטור דשלשים יום לנכנס בבית היינו מן הדין אמנם מפני המזיקין לא יאחר ובלבד שיזהר שלא לברך עליה עד כלות הל׳ יום וכן הסכים בשו״ת תורת חסד סי׳ נ״ג עיי״ש.

ואם הבית של גוי וכו׳. באותה ברייתא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא וכתב הרב בעל הפרישה והרב שפתי כהן ז״ל דהוא הדין אם משכיר לו הבית דיטלנה מיד קודם שיכנס לשם העכו״ם ע״כ ועיין לקמן פ״ו הל׳ י״ב.